שני גיבורים

בדמעות ותחושת כאב עמוקה, קראתי את שכתב יזהר שי, אביו של ירון ז"ל הגיבור, לפני מספר שעות.

ירון נקבר בסמוך לאופק רוסו ז"ל, הגיבור מהשייטת.

צירוף המקרים המצמרר של שני גיבורים שבחייהם גרו באותו רחוב ובמותם נקברו זה בסמוך לזה, הוא פשוט בלתי נתפס.

נכחתי בבית העלמין בקדימה ביום הזיכרון, אז יזהר דיבר על אהבה ולא על נקמה. הקשבתי אז ליזהר והבטתי בפניו של יניב, אבא של אופק, לא יכולתי לעצור את הדמעות.

הלוואי והחיטה תצמח שוב והלוואי וייפסקו בשורות האיוב על מותם של גיבורים צעירים.

"‏אופק רוסו, גיבור שייטת 13, נהרג בליל ה 7 באוקטובר, כשהציל את חייו של פצוע קשה תחת אש מחבלים, בקיבוץ בארי.

ירון אורי שי, גיבור סיירת הנח"ל, נהרג בבוקר ה 7 באוקטובר, כשנלחם עם מחבלים בקרב שהציל את תושבי קיבוץ כרם שלום.

עד ה 7 באוקטובר הם גרו באותו הרחוב, הרחוב שלנו, 200 מטר מרחק בין הבתים.

היום הם סמוכים זה לזה, והם יהיו ביחד עד עולם.

כשביקרתי אותם הבוקר עלו בי שורות השיר. אין לי משהו חכם להגיד וגם אין מסקנות. רק עצב וגעגוע.

"וכל מה שהיה

אולי יהיה לעד

זרח השמש

שוב השמש בא

עוד השירים שרים

אך איך יוגד

כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק,

הן זה אותו הבית

אבל אתם

הן לא תוכלו לשוב.

ואיך קרה,

ואיך קרה ואיך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב?"

(החיטה צומחת שוב, מילים: דורית צמרת)"

דני גלנט