אופקול שלי

זה לא יום הזיכרון, לא יום ההולדת שלך. לא ה8, ה10 או ה12. עוד לא מלאו שנה ולא מדובר ביום מיוחד. סתם עוד יום, כמו כל הימים. הגוף שלך לא איתנו אבל אתה כלכך נוכח אופק. כל שבוע אני נתקלת לפחות פעם אחת במישהו שמכיר אותך, מישהו שמזהה אותי מהשבעה ואפילו מישהו שסיפר לי על גיבור, בחור יפה תואר, מושא להערצה ביופי הפנימי והחיצוני שלו, הסתכל עליי ואמר: וואלה יש בכם משהו דומה את יודעת? הבטתי בו עם חזה נפוח מגאווה ועיניים מלאות בדמעות. הוא לא ידע שאנחנו משפחה. כולם מכירים אותך, שמעו עלייך, רוצים לספוג אותך, לדעת עוד או לשתף איזו השראה אתה עבורם. השארת חותם אצל כל כך הרבה אנשים אופק. כתבתי לך כבר באותו יום ראשון על הבוקר. לא הספקת לקרוא אותה. איזה יום ארור. המחשבות על ׳מה אם׳ לא מרפות.החיוך הכובש והצנוע שלך ילוו אותי כל החיים. איזה אמיץ אתה. ערכי. צנוע. הכי אהוב שלנו שבעולם. אנחנו גאים בך כלכך. ועצובים. אני שומעת את הקול שלך בראש שלי, אבל אתה חסר. יש לי עוד לספר לך..אנחנו כולנו כלכך מתגעגעים. הלב עוד מסרב להאמין שזה אמיתי. אני אוהבת אותך. מזל שלא פספסתי אף הזדמנות להגיד לך את זה. את הפעם האחרונה שכתבתי לך לא הספקת כבר לקרוא.

מתגעגעת אלייך.

אתגעגע אלייך עד אחרי הנצח.

אוהבת אותך אופק שלי ❤️

שיר